הלב נקרע- והייתי רק המורה

זכיתי להיות מורה של אייל יפרח הי"ד ז"ל

לימדתי אותו בכיתה שלוש שנים מחשבים ובחוג ג'אגלינג.

כשאתה מסיים ללמד ילד אתה לא יודע אם תפגוש אותו בהמשך, אתה לא יודע אם תתראו יותר.

פעם בכמה זמן תיזכר בתלמיד המוצלח, תיזכר באיזה נקודה טובה, תזכור איזה ספורטאי מצטיין הוא היה, או איך פעם הוא פספס שיעור ודאג כל כך להכין שיעורי בית ושלח כמה מיילים רק לוודא ששיעורי הבית בסדר. הזיכרון – שהלך לו כל כך בקלות בשיעורי ג'אגלינג ואיך הוא עזר לאחרים שיצליחו גם הם. איך כשפגשת אותו בבית הספר הוא תמיד קרא לך הרב ואתה בכלל מורה למחשבים. תיזכר איך הוא צמח פתאום אחרי שלא לימדת אותו שנה...

אבל אתה מאמין ויודע שהוא ימשיך לחיות הלאה, אתה מקווה מידי פעם לאיזה מפגש מקרי באמצע הרחוב או במקום אחר ולא צפוי. ואז תשאל אותו מה הוא עושה בחיים, והוא יענה ואז תמשיכו הלאה כל אחד לחייו, אבל החיוך על זה שהילד הפך להיות גבר ימשיך ללוות אותך עוד כמה שעות.

כשאתה מסיים ללמד ילד אתה לא חולם שהוא ייחטף, אתה לא חולם שהוא ירצח. אתה מקווה שהוא ימשיך בחיים טובים וארוכים. אולי כשהוא ישמע שאתה הלכת לעולמך הוא ייזכר במורה שהיה לו. אבל שום דבר לא מכין אותך לזה שתלמיד יכול להירצח.

ואני חושב בערב כזה אם כל כך קשה וכואב למורה... מה עם ההורים והמשפחה שציפו ורצו וטוו חלומות. מה עם האמא שחלמה על הילד שלה שיגדל ויתבגר שעוד לפני שהוא נולד חלמה על החתונה שלו, על השמחות והנחת והאושר שיהיו מנת חלקם בעולם הזה עד מאה ועשרים.

מן השמים ננוחם

יהי זכרם ברוך